מאת: ציפי המרמן, עו"ד ומגשרת

היא הגיעה בהריון.

הריון שני, חודש שמיני, כך סיפרה.

נישואים מאוחרים, 6 שנות טיפולי הפריה שהביאו לעולם את אורי, והריון אחד טבעי שהתחיל בתוך מערכת יחסים סוערת, טעונה, משברית שאיש מהם לא רצה להמשיך. שניהם ניסו להבין מה נשבר ולתקן, ושניהם היו בשלב ההבנה שזה לא מצליח.

אחרי שתי פגישות היכרות ומיפוי צרכים ונכסים, נולדה ברית.

אליי הם הגיעו שוב כשברית הייתה בת 3 חודשים. תינוקת מתוקה, שעברה בין זרועות שני הוריה במהלך כל הפגישה. אי אפשר היה להתעלם בין הניגוד שבמבע העיניים כשכל אחד הביט בברית ובשינוי כשהביטו זה בזו.

במהלך בניית ההסכמות הופרדו המגורים,  החל תהליך ייעוץ בנושא הילדים וההתמודדות עם הפרידה וקביעת ההסדרים. ההפרדה הרכושית ופירוק השיתוף עברו והוסכמו. מימון צורכי הילדים הגיע גם הוא אל קו הסיום בהסכמה.

רק הדרישה שלו לקחת את ברית אליו פעם בשבוע, כולל לינה, ובכל סוף שבוע שני, נתקלה בסרבנות עיקשת שנראתה לי מהולה בחרדה. אורי כבר שהה עם כל הורה שלושה ימים בשבוע ובכל שבת לסירוגין,  עם תכנית עתידית לשינוי קל באורך סוף השבוע.

היא לא יכלה לחשוב שהיא "תיתן" את ברית לידיו ליותר משעות ספורות בכל פעם. ולא היו לה שום הסברים, גם לעצמה: "הוא אבא טוב, מעורב, היה קם בלילות, מאכיל, מחליף ומטפל, בדיוק כמוני. אבל אני לא יכולה, היא תינוקת, זה מרגיש לא נכון".

עירבנו יעוץ והכוונה, פירוק הצרכים לגורמים, ניסיון למצוא פתרונות – אך כל אחד התבצר בעמדתו.

ואז הגיעה פגישה נפרדת, אליה היא הגיעה עייפה, כמעט מותשת. אחרי לילה ללא שינה. הייתה מרוכזת בעייפות המצטברת ובצורך בזמן לעצמה. דיברה איתי כאישה לאישה על הקושי בהורות אינטנסיבית לתינוקת פעוטה בנסיבות הללו, על טיול חברות שיוצא למחרת ועל האמביוולנטיות שלה. והעזתי להציע "ניסיון": אולי ננסה… סעי לטיול, צאי עם אוטו משלך, בכל נקודת זמן (כמעט) תוכלי לחזור. תנסי, אולי זה יהיה לך טוב? חד פעמי, לא מחייב, נסיון. והעזתי לשתף בצורך שהיה לי לעתים להשאיר את הילדים ולעוף ליומיים לבד. להיות קצת ציפור דרור.

השיחה התנהלה ובסופה היא החליטה לנסות. לא ממשי, אלא משבת לפנות בוקר, אבל לנסות.

הוא הסכים להתחיל כך, למרות שזה ראשוני, חד פעמי, לא מוגדר בשעות, משאיר את ההחלטה אצלה.

בשבת ב-12:00 בצהריים הטלפון שלי צלצל: היא הייתה על הקו בקול חנוק וצוהל גם יחד: "אני במעלה התבור, חם לי, אני מזיעה, צמאה, הרגליים שלי כואבות ואני בעננים. הייתי חייבת להתקשר אלייך מיד.  תודה שהצעת, תודה ששכנעת, תודה שהעזת. לא זכרתי כמה טוב ומשחרר לצחוק, לפטפט עם חברות, ללכת מתחת לכיפת השמים בלי בקבוקים, מוצצים, בכי תינוק, עיניים שמחפשות כל הזמן איפה איך ומה. בלי הדאגה הזו. פתאום הייתי קלה".

אין כמו בוחן מציאות, הקושי הוא ליצור הזדמנות.